משפחות בתהליך ליווי תמיד שואלות מה כדאי – מזומן או אשראי. משפחה אחת תגיד שבאשראי הכל רשום וכך קל יותר לעקוב אחר ההוצאות; משפחה אחרת תגיד שפעם הוריהם השתמשו במזומן וכך למדו להוציא פחות.
ואני עונה שוב ושוב שלא משנה איך מוציאים אלא כמה מוציאים; שהרי אם נדע כמה אנחנו יכולים להוציא על כל סעיף בתקציב המשפחתי – זה באמת לא משנה אם בחרנו לתת צ’ק, אשראי או מזומן. העיקר שנקנה עם מה שיש לנו ולא מעבר לכך.
סיפור מהשטח
בשבוע שעבר נסעתי עם חברות לחופשה בסיני; יותר נכון ריטריט התפתחות רוחנית. במעבר הגבול כל אחת מאיתנו שלפה 250 דולר, ופרטה אותם ללירות מצריות. כך המליצו לנו לעשות בגלל שער ההמרה וכו’.
כבר במונית לחאן גילינו שהמצרים אוהבים שקלים חדשים ולא לירה מצרית. בכל מקרה תמורה 250 דולר, שהם אפילו לא אלף שקל שלנו, קיבלנו 7,850 לירות מצריות. כל אחת מאיתנו הסתובבה עם חזה מתוח והרגישה מאוד עשירה. חשבתי על כך שלא זכור לי מתי החזקתי כל כך הרבה שטרות בכף היד.
אנחנו חיים בעולם דיגיטלי. כבר כמעט לא מוציאים כרטיס אשראי אלא מעבירים את הטלפון הנייד, ובמן רפרוף קל החשבון מחויב ועסקה מתרחשת. ובאותה תנועת רפרוף אפשר להעביר שקל אחד או מאה אלף שקל, ממש בלי שנרגיש. אין פלא שבפברואר האחרון הוצאנו 10% יותר באשראי לעומת אשתקד. הישראלים נוטשים את המזומן והצ’קים לטובת אשראי וכסף דיגיטלי באופן כללי.
גם לקוחות שואלים איך להעביר לי תשלום, ביט או פייבוקס. פעם פעם שאלו אם אני סולקת כרטיס אשראי – היום כבר לא. ומה עם מזומן? מזומן זה בכלל כמעט היסטוריה עתיקה (ואוטוטו אולי גם עבירה פלילית).
העולם המהיר והדיגיטלי קצת מאלחש לנו את החושים כי כבר לא נוגעים בכסף, לא מרגישים כסף והוא כמו חולף על פנינו. המהירות, הגמישות, הקצב. הכל קורה רק קצת אחרת.
עולמות מתנגשים
בספר “לא רציונלי ולא במקרה” דן אריאלי מסביר יפה, כי השימוש באשראי רק דוחה את הכאב. לספור כסף במאות או אלפים ולשלם במזומן במהלך החופשה – היה מאוד מוזר. זה הרגיש הרבה מדי. התרגום לשקלים תמיד העלה חיוך, ועדיין להוציא חבילה ולספור וגם להגיש – היה אירוע של ממש.
בנוסף שמתי לב לעוד משהו מעניין. המארחים הבדואים האדיבים כל כך בשירות ובאירוח, ביקשו שלא נשלם לאחר הארוחה. הם רשמו מה אכלנו וביקשו שבסוף השבוע נסגור חשבון.
ואז עלו לי המחשבות: “אני לא רוצה להיות חייבת”, “בואו נשלם מראש ונסגור עניין”, “למה להשאיר כל כך הרבה כסף אצלנו”. במקביל גיליתי שחלק מחברותיי לטיול הרגישו ביטחון כשהכסף עליהן. מי שרצתה שנשלם לאחר הארוחה, חששה שיוסיפו דברים שלא אכלנו; מה שמחזיר אותי שוב להבנה שכסף זה ערכים.
בסוף החלטנו שנשלם כל יומיים ולא נחכה לסוף השבוע, וכך יצרנו לעצמנו שליטה במתרחש, כי זכרנו מה אכלנו. כך גם לאט לאט חלק מהשטרות עברו לנותני השירות, מה שעזר לנו “להתקרקע” ולחזור למציאות (לעומת תחושת ה”עושר” שנפלה בחיקנו לאור ערימת השטרות ביד).
כסף זה אמונות, דעות ומחשבות שחלקן לא שלנו בכלל. כסף זה מכלול של מה ששמענו בבית; מה שאנחנו מאמינים שהוא. אם רק נבין שכסף זה לא טוב או רע; כסף זה ניתן; זו אנרגיה שצריך לנהל – נרגיש הרבה יותר משוחררים לנהל אותו במקום לתת לו לנהל אותנו.
